top of page

חוסן נפשי אצל ילדים

יש לנו במשפחה המורחבת מקרה טרגי של התאבדות. כשהפכתי לאמא זה התחיל להדאיג אותי. איך מונעים? ואיך מחנכים ילדים לאופטימיות?

נכנסתי לחנות ספרים והמליצו לי על הספר ״ילדות אופטימית״ שכתב מרטין סליגמן. הספר הוא תוכנית מעשית לבניית חוסן נפשי.

לאחרונה ניערתי מעליו את האבק. בשנים האחרונות יש עליה במספר הילדים ובני הנוער הסובלים מחרדה ודכאון.

אגב, עוד לפני הקורונה אפילו. בנוסף יש גם ירידה בגיל שזה מתחיל. לכן, עכשיו כשאני קוראת את הספר, זה עבור ההורים שאני פוגשת.


אחת המסקנות העולות ממחקרים שהספר מציג, ושליוותה אותי כל השנים,

הייתה ללמד את הילדים ששום דבר לא קבוע. שכל מצב יכול להשתנות ברגע. ללמד אותם לשהות ברגעים הקשים. לא לנסות להציל אותם או למנוע אותם מהם.

לאפשר להם לחוות חוסר אונים, ולנו.

זה אולי הרגש הכי קשה להתמודדות.

כמה שנים אחר כך זה מאוד התחבר לי למיינדפולנס.



חוויות הצלחה בונות בטחון עצמי וחוויות כישלון בונות חוסן נפשי.

המשפט האחרון תלוי באיך מתמודדים עם הכישלון.

את התפיסה הזו אני מביאה איתי לכל מפגש עם הורים ממש מההתחלה.


התפיסה שתינוק לא צריך להתמודד בכלל, לא נכונה בעיניי.

צריך לדעת איך לתמוך בהתמודדות שלו.


הנה דוגמא: התינוק על הבטן, מרים ראש, ובוכה אחרי כמה רגעים:

אפשר להרים אותו מיד ולנחם - הצלה. אפשר ללמד אותו להניח ראש - הוא מגלה שיש לו שליטה והוא יכול לשנות את מצבו בכל רגע. אפשר להפוך אותו אל הגב - הוא מגלה עוד אפשרות לתנועה שהוא יוכל ליישם בקרוב. למתקדמים: אפשר להשאיר אותו על הבטן עוד קצת, ותוך כדי לשיר לו, לגעת בו במגע עמוק - הוא לומד לשהות בקושי.


אותו דבר גם בהמשך ובכל גיל.

למנוע קשיים מילדים לא יבנה בתוכם חוסן.


הרבה הורים אומרים לי: אנחנו הולכים בבית על ביצים כדי לא לעורר את התסכול והעצבים.

לא. זו לא הדרך.

תסכול זה משהו שכדאי לדעת להכיל.

למעשה, כל רגש קשה כשלומדים להכיל אותו הוא כבר לא כל כך נוראי.


בלי חוסן נפשי, יכולה להיות הימנעות מהצלחה.

הרי לצד האפשרות של הצלחה יש תמיד גם אפשרות של כישלון.











Comments


bottom of page