כשילד מרביץ ואומרים לו:
חמוד, התבלבלת. בבית שלנו אוהבים, לא מרביצים.
או לחילופין כועסים על זה שהוא מרביץ, נוזפים ונואמים.
בעצם מתייחסים רק להתנהגות ולא לרגש שהוביל אליה.
ההתנהגות היא הדרמה שנוצרת כשאין מקום לרגש.
יש לנו כהורים רצון עמוק שתהיה הרמוניה בבית.
שהילדים שלנו תמיד
יסתדרו עם האחים שלהם
תמיד יהיו מרוצים ושמחים
כי הרי יש להם הכל!
אבל ילדים מרגישים עוד רגשות,
הם לא תמיד שמחים ומאושרים,
וחשוב שנתן הכרה לרגשות האלו
ונפריד בין רגש להתנהגות.
אפשר לשים גבול על התנהגות,
אבל אם לא נתנו לפני כן אמפתיה לרגש
פספסנו את הילד שלנו.
למה פספסנו?
כי הוא מתוסכל עכשיו פעמיים:
גם בגלל הסיבה הראשונה שבגללה הרביץ מלכתחילה,
וגם כי ההורים שלו לא מבינים אותו
ורק מתייחסים לאיך שהוא התנהג
ולא לאיך שהוא מרגיש.
כשהמסר הוא שאין מקום לאיך שאתה מרגיש.
נוצר ניתוק מהרגש
ואז ההתנהגות אוטומטית.
לעומת זאת התייחסות לרגש באמפתיה
והצבת גבול על ההתנהגות,
מלמדת את הילד שיש מקום לכל מה שהוא מרגיש
וכשיש מקום לרגש
ההתנהגות הופכת לפחות עוצמתית.
מעוניינים בפגישה אישית?
בואו נדבר
טלי 054-4742117
Comments