top of page

רגשות אשם

האמת, חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה.

שאני כבר מבוססת היטב בתחושת אמא טובה דיה.


בשנים האחרונות אני מרגישה מאוד טוב בקשר שלי עם שני הילדים

וכשאני מזהה צורך לחזק במקום מסוים זה מגיע בלי רגשות אשם.


אבל אז הגיע הפוסט על טיול לדרום הודו.

10 ימים ביערות גשם ואגמים.

והלב שלי הרגיש חיבור מידי.


החלטתי לנסוע.

עשיתי את השינויים הנדרשים בלו"ז, שילמתי, הוצאתי ויזה, וקניתי קצת ציוד.

רסיסי המחשבות שחלפו בראשי על איך יהיה לרוני

התפוגגו אל תוך גלי ההתרגשות.


אבל אז, כשהכל היה מסודר ונשאר רק להתרגש,

שמתי לב שאל המקום שהתפנה נכנסים רגשות אשם.

איך יהיה לרוני?


השאלה הזו מכילה בתוכה כל כך הרבה רגשות ומחשבות שסותרים את עצמם ואף מגוחכים.

דאגה שאין בה היגיון או התאמה לגיל שלה (14.5) אבל היא נוכחת.

מחשבות על דברים שהיא רגילה, ואני רגילה, והם לא יהיו למשך 10 ימים.

לצידן מחשבות מעודדות על כך שהיא תגלה על עצמה יכולות חדשות.

בדיוק כמו שאני גיליתי, בפעמים הראשונות שבועז טס לחו"ל וכבר היו לנו ילדים,

הייתי מופתעת בכל פעם מחדש, כמה זה היה לי קל להסתדר לבד.


יחד עם רגשות האשם שלי על איך אני עושה לה את זה,

ואחרי שהיא אמרה בהתחלה, מה את דואגת אני אסתדר מצוין את תיסעי ותהני,

שתינו פתאום מוטרדות.

וכמו שאני אומרת איך יהיה לך כש....

אז גם היא אומרת, מה אני אעשה בלעדייך?

ואנחנו מתחבקות אחרי כל אחד כזה.


ברור לי שיהיה מעולה, גם לה וגם לי.

ויחד עם זאת חשוב לי להנכיח את הקול הזה בתוכי.

הקול שאין בו היגיון

והוא תופס הרבה מקום

ואני רוצה להכיר בו כמו שאני רוצה להכיר בכל קול שקיים בתוכי.


הנה עוד אחד, מביך קצת...

שעולה כשאני כשאני עושה כל מיני פעולות שקופות,

למשל מרימה את השטיח הרטוב במקלחת

תולה ומחליפה אותו בשטיח יבש

וחושבת לעצמי,

הם ילמדו שהשטיח לא מתייבש מעצמו.

מענין אם הם יגלו כמה הרבה יותר ממה שהם שמים לב, אני עושה.

בכל זאת חצי פולניה :)




בפוסט הזה אני משתפת איך זימנתי לעצמי את הטיול

Commentaires


bottom of page