יש לכם ילד שרוצה רק לנצח? כשהוא מפסיד או לא מצליח לו משהו, הוא שובר את הכלים,
מתעצבן ולא רוצה להמשיך לשחק?
הוא תחרותי מאוד וכל תוצאה פחות מניצחון זה אסון מבחינתו?
נשמע מוכר?
איך הפחד לטעות קשור לתחרותיות?
איך השוואות מגבירות את הדפוס הזה?
ולמה עדיף לחנך להישגיות ולא לתחרותיות?
נתחיל מהסוף.
בתחרות יש מנצח ויש מפסיד. במקום הראשון יש מקום רק לאדם אחד. והכי חשוב, תחרותיות זה מול אחרים.
הישגיות לעומת זאת, זה מול עצמי. המטרה היא לשפר את ההישגים שלי לעומת עצמי בלי קשר לאחרים.
כשההשוואה היא לעצמי, העניין הוא לא לנצח אלא להשתפר.
זו מטרה שיש בה הרבה פחות לחץ ואי הצלחה היא לא דבר נורא.
ההתמקדות בניצחון מובילה לפחד מלעשות טעות, מלא לדעת, מלא להצליח.
הדפוס הזה מוביל להימנעות.
ילד תחרותי מאוד מתחיל לצמצם את תחומי העניין שלו, מסנן חוויות והתנסויות חדשות. למעשה, כל דבר שלא יהיה בטוח שיצליח בו הוא ישתדל מאוד להימנע. היות וכל תחום חדש דורש למידה וכל למידה מביאה איתה טעויות בדרך.
ילדים תחרותיים במיוחד יתייחסו אל טעות כאל כישלון.
לעיתים הם יאשימו אחרים במה שקרה להם גם אם אין שום קשר בין המואשם לבין המקרה, למשל:
בגלל שדיברת איתי נפל לי.
ולעיתים הם יאשימו את עצמם. יגידו דברים קשים כמו: אני דפוק, אני לא מצליח כלום.
ילד תחרותי משווה את עצמו כל הזמן לאחרים. הוא רוצה להיות הכי טוב ולא יכול לשאת שיש טובים ממנו. אולי הוא יקטין אותם כדי להרגיש טוב יותר, יאשים את הנסיבות, או שהוא ירחיק את עצמו.
השוואות לא עושים טוב לאף אחד. כשאתה מצליח אתה מפחד לאבד את זה וכשאתה לא מצליח אתה מרגישה פחות טוב מאחרים.
השינוי יקרה כשהילד יצליח להכיל את הרגשות שמתעוררים אצלו בעקבות הפסד וטעויות.
מה לעשות כדי לעזור לילדים תחרותיים לצאת מהדפוס הזה:
בודקים בכנות איך אנחנו מגיבים לטעויות שלנו ושלהם. האם אנחנו נוזפים בעצמנו או בהם על טעויות?
לא משתמשים בהשוואות ותחרות בבית. בין האחים או בין הילדים שלכם לחברים שלהם.
מנרמלים טעויות: גם לי זה קורה לפעמים, או לקח לי הרבה פעמים ולא תמיד הצלחתי עד שכן.
מכניסים לשיח את המשפט: כל טעות זו הזדמנות ללמידה.
כשהדפוס הזה עולה והם שוברים את הכלים, לא מטיפים להם ולא כועסים.
אומרים: אני רואה שממש חשוב לך לנצח (או להצליח, תלוי בהקשר).
שמים גבול על התנהגות הרסנית או אלימה עם מקום לרגש שעלה: מותר לכעוס, מותר להיות עצוב,
אסור להרביץ או להרוס.
בזמן אחר, רגוע ואינטימי, מעלים את הנושא בלי לשפוט: שמתי לב שמאוד חשוב לך לנצח, מה חשוב לך כל כך בניצחון? בהמשך: זה מאוד קשה לרצות רק לנצח. ולא מוסיפים, נותנים לזה לשקוע.
אל תתווכחו עם הילד, או תסבירו למה זה לא לטובתו. ככל שתתנגדו לדפוס הזה יותר, ככה הוא יאחז בו יותר חזק.
לשנות דפוסים אפשר כשמרגישים שאוהבים אותנו כמו שאנחנו.
תפרידו בין ההתנהגות לילד שלכם.
קבלו את הילד כמו שהוא, תנרמלו את מה שהוא מרגיש, תהיו אמפתיים, תנו דוגמא אישית, ותראו איך בהדרגה הוא מאמץ דפוסים אחרים ומצמצם את אלו שלא משרתים אותו.
הורות והתפתחות אישית
Comments