top of page

הדלת

יש רגעים מדי פעם

שהיא שוכחת לסגור את הדלת

והדלת נשארת פתוחה.


מתישהו מאז ההתבגרות

הדלת שלה בעיקר נסגרת.

מאחורי הדלת הסגורה

מתקיים עולם.

העולם שלה.

ובעולם שלה יש חברים דרך מסכים

ויש שיעורי בית

ויש סדרות וסרטים

ויש ספרים

ויש חלומות שנכתבים או נבהים.


ולפעמים כשהדלת נשכחת פתוחה,

אני יכולה לשאול מהמטבח -

טוסט או צנימים?

ואני לא צריכה לגשת עד לדלת,

לדפוק

ולחכות

או לשכוח לחכות

ולפתוח

ורק אז לשאול.


אבל רוב הזמן

הדלת סגורה.

וכשאני פותחת ושואלת:

בא לך מנגו?

כן הדלת.

ואין בניהן פסיק או נקודה.

רק הטון שמשתנה.

למילה הדלת

יש טון ששמור רק לה.

מאוד ברורה שם הנקודה אם לא סימן הקריאה.

וזה נסלח לה.


הדלת, בטון הזה, עברה אליה בירושה,

מהחדר הסמוך אליה.

הדלת, בטון הזה,

אינה מתארת שם עצם.

הטון הזה של המילה הדלת

עם הנקודה בסוף, או סימן הקריאה,

מתאר פעולה של סגירת הדלת

ויציאה מהמרחב שלה.

ואני שמעולם לא הייתה לי דלת לחדר משלי

ולא יכולתי להגיד לאף אחד: הדלת.

מצליחה לרוב לראות שזה קסום

וסוגרת.


אבל לפעמים היא שוכחת.

והדלת נשארת פתוחה.

ובעיקר ברגעים כמו עכשיו

כשאני כותבת מהשולחן בחדר השינה,

בהרמת ראש אני רואה אותה

קו ישיר אליה.

והיא רואה אותי

ואנחנו מחליפות מילים

וחיוכים

אלו רגעים קסומים.


*מוקדש לכל ההורים למתבגרים

שמתבאסים כשהדלת סגורה

וגם לאלו שלא מרשים.

אולי עכשיו אתם רואים את זה אחרת?






אתם יודעים למשל,
למה כדאי שנסלח להם?








הנוף שלי

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Komentarze


bottom of page