כשאנחנו בשליטה הם פחות בהתפתחות, וגם אנחנו.
ככל שאנחנו עסוקים בלנהל את הילדים שלנו ולקבוע להם מה ואיך לעשות כל דבר,
ככה הם פחות מפתחים עצמאות, יצירתיות, יכולות.
רוצים ילדים עצמאיים? חושבים? מסוגלים?
כל התנגדות שלהם היא סימן נהדר
שזה בדיוק מה שהם!
התכונות הנחשקות האלו, יכולות להתפתח רק במגרש האימונים הביתי, במקום הבטוח.
התנגדות של הילדים יכולה להוביל אותנו למאבקי כוח או יכולה להיות הזדמנות עבורנו
לשכלל יצירתיות, גמישות, סבלנות.
שורה תחתונה: הבית הוא המקום הבטוח להתפתחות אישית (גם לנו).
הילדים הם המראה להתנהגות שלנו אליהם.
מודל אישי זה לא האופן שבו אנחנו מתנהגים לאחרים,
אלא האופן שבו אנחנו מתנהגים אל הילדים ואל עצמנו.
אם הם משתמשים בכוח, עושים תנאים, מתעלמים, מזלזלים - איך הם למדו את זה?
אנחנו רוצים שהם יהיו סבלניים, אכפתיים, קשובים - ממי הם ילמדו את זה?
כדי שסבלנות (למשל) תהיה מובנת ולא מילה ריקה ממשמעות,
ילדים צריכים להרגיש איך זה כשסבלניים אליהם.
השורה התחתונה: הילדים שלנו הם המראה שלנו, אם קשה לנו להביט אל המראה יש לנו עבודה פנימית לעשות.
חיבור פנימי מאפשר וויסות רגשי.
מרוץ החיים הרגיל אותנו להיות מכוונים לעשייה, לתנועה, רק לא לעצור ולהרגיש את עצמנו.
כשאנחנו לא מחוברים לעצמנו טריגרים חיצוניים יפרו בקלות את האיזון
ואנחנו נרגיש כאילו משהו חיצוני (הילדים, בן/בת הזוג) מפעיל אותנו.
ככל שנחזק את החיבור הפנימי אל עצמנו כך יפעילו אותנו פחות
ונרגיש שליטה על הרגשות שלנו וכתוצאה ישירה מזה, על ההתנהגות שלנו.
השורה התחתונה: החיבור לעצמנו הוא עוגן חשוב לאיזון בחיים.
זה לא דווקא, זה לא תשומי
"הוא מחפש תשומת לב", זה תיאור שיכול להתאים לכולם.
כולנו רוצים שיתייחסו אלינו, כולנו עושים את הכי טוב שלנו כדי שיראו אותנו (אם לא וויתרנו על עצמנו בדרך)
לילדים יש את הדרך שלהם להשיג זאת, והם יעשו הכל כדי שזה יקרה.
לעיתים קרובות הדרך שלהם אינה מיטיבה איתם אבל הם פשוט לא מכירים דרך אחרת.
ככל שנתמקד באיך שהם מתנהגים נקבע אותם יותר בדרך הזו.
השורה התחתונה: ההתנהגות היא רק הקצה של הקרחון, כדי שמשהו ישתנה עלינו לראות את הקרחון כולו.
להאמין בילדים עוד לפני שהוכיחו
כשנולד תינוק, ברור להורים שיום אחד הוא יתחיל ללכת, נכון? (כשהכל תקין כמובן)
ככה בדיוק עלינו להאמין בילדים שלנו בכל נושא.
אם אנחנו מגוננים עליהם ופותרים להם בעיות, זה כאילו שאנחנו אומרים, אתם לא יכולים בעצמכם.
ככה מתפתח חוסר אונים ותחושת חוסר מסוגלות.
כל כישלון זו בסך הכל הזדמנות ללמוד ולשכלל את הכלים. סתם יצא לו שם רע.
אז בואו ניתן להם הזדמנות לטעות, להיכשל וללמוד מזה.
השורה התחתונה: נוודא שאנחנו נותנים להם חכות ולא דגים.
גבולות, אולי התבלבלנו?
גבולות הם לא מטרת על. הם נועדו לתת בטחון וללמד התחשבות,
הם לא נועדו להפוך את הילדים לצייתניים.
תפקיד ההורים להחליט על הגבולות הנכונים למשפחה שלהם ותפקיד הילדים לבדוק אותם.
גבול שנובע מערך ולא משליטה יאפשר לילדים לשתף איתו פעולה.
אז בואו לא נגיד, אין להם גבולות. נוודא שלנו הגבולות ברורים ושאנחנו יודעים איך מציבים גבול.
השורה התחתונה: קודם תבחרו ערכים ואז תתאימו להם גבולות.
דברו פחות תקשיבו יותר
רוצים ילדים משתפים? הפחיתו בעצות. כשילד משתף הוא לא רוצה לשמוע מה צריך לעשות,
או מה הוא (או החבר שלו) לא עשה נכון, הוא רוצה לאוורר את מה שמעיק עליו.
כשאנחנו מתחילים בעצות והערות תוך כדי הסיפור שלו,
הוא פשוט יפסיק או ישנה את הסיפור כדי שלא יבקרו אותו.
רוצים שהוא ירגיש נוח לשתף כמו שזה? תקשיבו בשקט. ככה הוא ירגיש נוח.
יש ילדים ששואלים "מה אני צריך לעשות?" הם פשוט התרגלו שאומרים להם מה לעשות.
רוצים שהם יהיו פחות תלויים? תחזירו שאלה: מה אתה חושב שאתה יכול לעשות?
ואל תפלו בפך של: "אני לא יודע".
השורה התחתונה: העצות שלנו נובעות מניסיון החיים שלנו ולא בהכרח מתאימות לילדים שלנו.
יצרנו אדם, בואו נתן לו להיות מי שהוא נועד להיות
בואו נתן לילדים שלנו את החופש לגדול ולהתפתח, להתנסות, להתבטא, לגלות מי הם.
בואו נתן לעצמנו את החופש לגלות איזה הורים אנחנו רוצים להיות בלי להתחשב במה יגידו.
למצוא את האיזון העדין בין לאפשר מרחב לבין לצמצם מרחב זו משימה מאתגרת לכולנו,
נקודת האיזון משתנה ככל שהילדים גדלים ומתפתחים.
השורה התחתונה: חדדו את החושים שלכם ותתבוננו במשפחה שלכם, רק אתם יודעים אם נדרש איזון.

להסתכל לעצמי בעיניים
Comments