שני סיפורים מתהליכים שהסתיימו בשבועיים האחרונים:
יש לי איתן הרבה מאבקים סביב הלימודים, היא סיפרה, אבל לא רק.
הן לא לומדות ואני פוחדת שתגידי לי לשחרר ואז לא יצא מהן כלום.
ואולי אפילו גרוע מזה, הן יבואו אלי בטענות ששחררתי ואני אשמה.
את מה את פוחדת לשחרר, שאלתי אותה,
בואי נבין יחד מה את מחזיקה,
ומה הן מחזיקות כשהן מתנגדות ללמידה.
מפגש סיום והיא מספרת לי שאחת לוקחת יותר אחריות ולשנייה כבר אין בכלל שליליים.
את זוכרת שהפחד שלך היה שכשתשחררי הן ידרדרו עוד יותר?
היא חייכה והנהנה.
אנחנו יודעים שלפחד יש סיפורים.
ולכל פחד שלנו יש הרבה הסברים למה הוא "הגיוני" ולמה אנחנו צריכים להחזיק בו.
בשיחת הטלפון היא אמרה לי שהם הורים נוקשים.
כל אחד מהם באופן אחר אבל שניהם מאוד קשוחים, ככה היא תארה לי אותם.
הבכור שלנו לא לומד ואנחנו מתכסחים איתו.
אני מפחדת על הקשר איתו, אנחנו חייבים עזרה.
אבל אל תבקשי שנשחרר.
אז לא ביקשתי.
גם המתבגר שלהם ביקש מהם לא לשחרר.
במקרה שלהם היינו צריכים למצוא איך הוא צריך שהם יחזיקו איתו את המחויבות ללימודים.
והשינוי היה מהיר, הוא קם בבוקר לבית ספר, לומד ומשתף פעולה בעוד דברים.
כל מקרה לגופו,
כל משפחה היא אחרת,
כל ילד זקוק לדברים אחרים.
מתבגרים ולימודים זו מלכודת למאבקי כוח,
לחוסר אונים, לאכזבה.
חשוב שנראה אותם מעבר לציונים,
חשוב שלא נשפוט מנקודת המבט שלנו ונראה אותם כאנשים נפרדים,
וחשוב שנתן להם את העזרה המדויקת שהם צריכים.
