התגובות שלכם לאחר צפייה בהרצאה ריגשו אותי מאוד.
הורות זה תפקיד בכלל לא פשוט ככל שהילדים גדלים.
הרבה יותר קל לקום בלילה ולהחליף חיתולים,
לעומת לראות את הילדים גדלים, צומחים ויוצאים לעולם.
לסמוך עליהם שיסתדרו, שיבחרו נכון...
לסמוך על עצמנו שאפשרנו להם להיות חזקים נפשית ומסוגלים להתמודד.
ופה בנקודה הזו אנחנו נלכדים ברשת סבוכה של קונפליקטים פנימיים
ומאבקי כוח חיצוניים.
ניסיונות לנהל אותם כשהם כבר לא רוצים.
נפרדות.
המתבגרים שלנו זקוקים להרגיש שונים מאיתנו וזה הרובד העמוק שנמצא מתחת לכל
המאבקים שיש לכם איתם. מתחת לכל התסכול.
סיפור מהיום,
רוני מתארת לי בלחץ את כל מה שיש לה להספיק למחר,
ואני כל כך רוצה לומר לה, למה לא עשית יותר אתמול או שלשום?
ואני כל כך שותקת ומזכירה לעצמי,
אף אחד לא אוהב לשמוע צדקנים.
אז העניין הוא כזה.
ככל שאנחנו יותר יודעים ונחרצים לגבי מה ואיך צריך להיות,
כך הם תופסים את העמדה הנגדית,
רק כדי להיות שונים.
ולא, הם לא עושים לנו דווקא.
הם עושים למען עצמם, למען הנפרדות שלהם,
למען בניית האישיות שלהם.
אולי אתם חושבים מה אני מדברת, הם רק רוצים להיות כמו כולם.
להתלבש כמו כולם, לשמוע את המוזיקה שכולם שומעים, לדבר על הסדרות שכולם מדברים,
נכון. הם רוצים להיות כמו כולם
הכי רחוק מאיתנו שהם יכולים.
זה לא נגדנו, זה בעדנו.
גם אנחנו רוצים שהם יפתחו את האישיות שלהם,
יהיו עצמאיים, ירגישו מסוגלים ויכולים.
זה לא קל לנו כי אנחנו מסתכלים עליהם בעיניים בוחנות
ובטוחים שהם עושים טעויות,
ורוצים שהם ילמדו מהטעויות שלנו,
רוצים לקצר להם את הדרך.
תלות.
הניסיונות שלנו לקצר להם את הדרך, לתת להם פתרונות, לחסוך להם טעויות,
ייצרו ילדים חסרי בטחון ותלותיים.
ככה אנחנו מעבירים מסר שלטעות זה לא טוב ומסוכן
ושכדאי ללכת על בטוח.
אף אחד עוד לא פרץ גבולות מללכת על בטוח.
אף אחד עוד לא כבש פסגות מלא להסתכן.
וכן, אני רוצה שהילדים שלי יעזו, יפרצו גבולות שנראים לי ב. אפשריים,
שיכבשו פסגות שיגשימו את עצמם.
גם אתם?
אבל איך עושים את זה,
איך עומדים מהצד ושותקים?
אז לא תמיד שותקים. לפעמים אומרים.
כשהמחיר של הטעות האפשרית הוא קטן לדעתכם, וכדאי ללמוד ממנו,
עדיף לדעתי לשתוק.
כשהמחיר הוא גדול יותר, כדאי כן להגיד.
אבל
יש הבדל בין להיבהל, לנסות ככל יכולתכם למנוע, לשנות, להחליט עבורם.
לבין לנשום עמוק, ואפילו לקחת זמן לפני שמגיבים.
לחשוב איזה שאלות שתשאלו אותם, כדי לענות עליהם הם יצטרכו לבדוק כיוונים נוספים,
לחשוב איזה שאלות שכדי לענות הם יצטרכו לבדוק עם עצמם עד כמה הם שקלו הכל.
גם להציע נקודת מבט נוספת בדרך לא ביקורתית ולא נחרצת זה חשוב.
כשנדבר איתם ככה,
כשאנחנו עניינים ולא נסערים, הם גם יקשיבו.
אולי עדיין יבחרו את מה שרצו מההתחלה, ואולי לא.
לפחות הם לא יתנגדו רק למען ההתנגדות.
בואו ניתן להם לעוף בביטחון אל העולם, מסכימים?
אני פה כדי להחזיק לכם את היד כשהם מתבגרים
