לעיתים בתוך מערכת יחסים הכי קרובה,
נוצר מרחק רגשי מאוד גדול.
להיות חשופה, לשתף במה שאני מרגישה בקול,
זה מאוד מפחיד.
מה יהיה אם התגובה שאקבל תהיה כעס, שיפוטיות, ביטול?
איך אוכל לשאת את התחושה הכואבת הזאת?
זו הסיבה שיותר קל לשתף אדם זר,
הוא לא מעורב רגשית ולכן יש סיכוי שהוא יוכל להכיל את השיתוף שלי.
לעיתים קרובות ייווצר דפוס בתוך הקשר של הימנעות.
אני לא אשתף כדי לא להיפגע.
ככה נבנות חומות.
ככה עוברות השנים,
לבד ביחד.
הפחד לחוות דחיה הוא כל כך חזק
שאנשים יעדיפו לחוות בדידות.
במיוחד אם בדידות זו חוויה מוכרת מהילדות.
קירבה דורשת אומץ.
אומץ לשתף אבל יותר מזה,
אומץ להישאר נוכחת גם כשאני נפגעת.
ובעיקר, אומץ לשאת את הרגשות שיתעוררו בתוכי כשהתגובה לא תהיה קבלה מלאה.
הדרך לקירבה דורשת הסרה של החומות.
מה ימיס את החומות שבנינו במשך שנים?
רמז:
זה לא תלוי באדם השני, זה תלוי בך.
היכולת לשאת רגשות שהנטייה הטבעית שלנו להימנע מהם בכל מחיר.
הסכמה לפגוש את הכאב שהכי מפחיד אותי.
התנסות כזו תאפשר לנו לגלות שלא התמוטטנו מזה,
הרגשנו, כאבנו ועמדנו בזה.
כך בביטחון נוכל לשחרר את הצורך בחומות ולאפשר להם פשוט להתמוסס.
