מהיום שהיא נולדה לא הרגשתי צורך לגונן עליה. רציתי בשבילה שתהיה מלאה בעוצמה הטבעית שלה. רציתי שתדע איזה כוחות יש בה ושתהיה מסוגלת להשתמש בהם.
לכן נתתי לה ועודני נותנת כבר 15 שנה, את האמון שלי בה.
כשהייתה בת ארבע והגננות שכחו שהיא בשירותים, יצאו לחצר וסגרו את הדלת, היא דפקה וצעקה עד ששמעו אותה. כשסיפרה לי אמרתי לה: את מלאת תושייה! והיא שאלה בעיניים נוצצות: מה זה תושייה? לא התלוננתי לגננת.
כשהייתה בכיתה א׳ לא רצתה להתחבר עם אף ילד והייתה לבד בהפסקות, לא ביקשתי מהמורה להתערב, וכשהיא סיפרה לי: אני עושה עם עצמי סיבובים במגרש. שאלתי: זה נעים לך להיות לבד? והיא ענתה: אלוהים נתן לי את כל מה שאני צריכה. נפעמתי.
יש לי עוד המון דוגמאות וסיפורים על הדרך המשותפת שלנו. שהתחילה ברגע הזה בפגיה כשהסתכלתי עליה וראיתי אותי. זה רגע מסוכן שבו יכולתי ליפול למלכודת של הזדהות. יכולתי להפוך למגוננת ולקחת ממנה את הכוחות שלה בשם האימהות. בחרתי אחרת.
בכל פעם שמציעים לילד פתרון, הוא שומע: אני לא סומך עליך שתמצא לבד.
בכל פעם שילד מתלונן על משהו ואומרים לו: זה לא נורא. הוא שומע: מה שאתה מרגיש זה לא נכון.
בכל פעם שילד בוכה ואומרים לו: על זה אתה בוכה? הוא מתחיל להבין שאין מקום לקושי שלו.
בכל פעם שמתערבים במריבות אחים, לוקחים צד. ומעבירים לאחד את המסר שהוא חלש ולשני שהוא בריון.
בכל פעם שנוזפים, שופטים, מעבירים ביקורת, הילד שומע: אני לא מספיק טוב. אני מאכזב, לא אוהבים אותי.
להעצים את הילדים זה לא להגיד להם כל הכבוד! לתת להם כל מה שהם רוצים, ולהגיד אני גאה בך!
להעצים ילדים זה לתת להם להתחבר לכוחות שלהם ולא אלו שהיינו רוצים שיהיו להם.
לתת להם מרחב בטוח להביע את עצמם. בלי לשפוט אותם על מה שהם אומרים.
לראות אותם מעבר להתנהגות. ולא להפוך את ההתנהגות למי שהם.
לראות אותם בעיניים טובות.
רוני מיום היולדה הוציאה ממני את האמא שרציתי להיות ולא ידעתי איך עד שפגשתי אותה. בזכותה גם עידו הרוויח. בזכותה עוד הרבה הורים וילדים הרוויחו.
