מאמא לילד אחד לאמא לשניים

במעבר מלהיות אמא לילד אחד

ללהיות אמא לשניים,

הקושי העיקרי הוא רגשי.

יש כבר ניסיון

שמשרת אותנו

איך מטפלים בתינוק.

ויש תמונה פנימית חזקה

של הקשר אמא תינוק שנשען על הניסיון.

אבל אז מגיעה המציאות

ובמציאות התמונה הפנימית

לא מתגשמת.

ומתגלה לך שאי אפשר לתת לתינוק

את מה שאת רוצה לתת

ואי אפשר לתת לגדול

את מה שהוא רגיל לקבל,

ואת רגילה לתת.

ואת מגלה שלא משנה כמה תתאמצי

לא תצליחי לתת 100 אחוז לאף אחד מהם

כמו שנתת לגדול.

ולמרות שאת מבינה את זה

ולמרות שהכנת את עצמך לזה

ולמרות שזה מאוד הגיוני,

את נקרעת מבפנים.

את ממשיכה לנסות

לפצל את עצמך

להכיל את הקושי של הגדול

את הצרכים של הקטן,

נעזרת אפילו בעוד אנשים

שייקחו חלק.

אבל כשאת עם הגדול

את רוצה להיות עם הקטן

וכשאת עם הקטן

את רוצה להיות עם הגדול.

אז את מסדרת לך בראש

שבבוקר את עם הקטן

כי את בחופשת לידה

ואת אחה"צ תקדישי לגדול.

אבל אלו השעות הכי קשות לתינוקות

והלב שלך יוצא אליו

גם כשהוא בידיים של אבא.

אז אתם מתחלפים

לאבא גם ככה עדיף להיות עם הגדול

זה קל לו יותר

במיוחד אם הקטן יונק.

ואם ילדת ב 2020

אז רוב הזמן לא היו לך בקרים

עם התינוק

כי היו סגרים

והיה חופש גדול

והיו חגים.

ואולי בכלל כבר עברו כמה שנים

מאז שאת אמא לשניים

ועדיין הכאב הזה קיים בתוכך.

ועכשיו זה מתבטא בעוד הרבה רגעים

שבהם הגדול מציק לקטן

או הקטן לגדול

ואת לא יודעת איך להגיב

ומה נכון להגיד

כדי שאף אחד לא ייפגע

ואף אחד לא ירגיש פחות אהוב

ואיך עושים בתוך הסיפור המורכב הזה

שהם יאהבו אחד את השני

ולא ינטרו שנים ארוכות

על חיוך אחד יותר

שהשני קיבל.

ואם נוסיף עוד כמה נקודות לסיפור

אז גם נעז לומר

שיש אחד שיותר קל לך איתו

ולא תעזי לומר

אבל אתם פשוט מסתדרים יותר טוב

ואולי בשקט בשקט תעזי להגיד

שאת מרגישה שהאהבה אליהם שונה

ואולי אפילו את מרגישה פחות אהבה לאחד מהם.

לא.

את מיד מסלקת את המחשבה הזו.

אני רוצה להגיד לך

שאת נורמלית.

כן. באמת.

זו תחושה נורמלית.

הכל.

בהרבה מאוד מצבים הראש מבין

ולרגש קצב אחר.

בבקשה תנשמי פנימה את זה שזה נורמלי.

נ ו ר מ ל י

וזה גם ישתנה.

אולי תצטרכי לעשות עבודה פנימית עם זה

ואולי זה ישתנה מעצמו,

מה שחשוב לי להגיד לך עכשיו

שזה בסדר

שאת בסדר

עם כל מה שאת חושבת

עם כל מה שאת מרגישה.