אני עומדת מחוץ לדלת ומציעה לה עזרה והיא עונה לי בקול מזלזל "את רוצה לעזור לי ???" ישר אני לוקחת 8 צעדים אחורה. יחס גורר יחס. את מבינה איך אני תלויה בה?
ככה בכמה מילים עולם שלם.
היא אמרה את זה בשקט מתביישת. בטוחה שרק לה זה קורה. בטוחה שרק היא עומדת מאחורי דלת. מרגישה כשלון כאמא.
אני מכירה את זה. הבכורים שלנו בני אותו גיל ואני יודעת. גם אני לפעמים עומדת מעבר לדלת. אני אומרת לה את זה.
אנחנו מדברות על הכאב הזה שהילדים מתבגרים ושמים לנו מחסום. הודפים ניסיונות להתקרב.
אנחנו מדברות על חוסר האונים, על הכוונה הטובה שדפקה איתה על הדלת, לארוז עם החיילת שלה. איזו תמונה כיפית הייתה לה בראש. למרות שהיא מכירה את הבת שלה ויכלה לצפות את ההדיפה.
ככה זה אימהות. לא מוותרות. מנסות תמיד שוב. גם כשהייאוש גדול הוא תמיד משאיר מקום לתקווה.
אני מנרמלת לה את זה. "אז זה לא כי אני עושה משהו לא בסדר?" לא אהובה, זה כי היא מתבגרת. ולהתבגר זה להיפרד. שתיכן מחזיקות עדיין תלות, רק קצת אחרת מפעם כשהיא הייתה ילדה. למה את מתכוונת? היא שואלת. יחס גורר יחס. כמו שאמרת, איך אני תלויה בה. אה...
הקול שלה משתנה מעבר לקו.
היא לא אוהבת וידאו
אז אנחנו עושות הדרכה בטלפון.
ואני מחדדת את החושים
עוד יותר
ומרגישה שה- אה...
מגיע עם שחרור מתח מהגוף.
אני מדמיינת שהיא נשענת לאחור. אני מכירה את שפת הגוף שלה מהמפגשים שלפני הסגר היא מבינה את המלכוד.
"אז מה אני יכולה לעשות בתור אמא? " היא חוזרת אלי.
תוך כדי שהיא נשענה, אני דמיינתי משאית גרר שמושכת רכב שסטה לתעלה. כמה כוח צריכה המשאית להוציא אותו משם.
כמה כוח צריך כדי להוביל קשר ממקום נמוך
למקום גבוה. כל קשר.
כמה כוח צריך כדי לא להיגרר כשהאחר מושך למטה.
אז אני מדמיינת את הכוח שאמהות מחוץ לדלת צריכות. לא כוח פיזי כי אבוי אם ננסה לגרור אותם בכוח.
כוח נפשי. ים של עוצמה ואהבה כדי לזכור שקשה להיות בגיל הזה כדי שנכיל את כאב ההיפרדות את חוסר האונים והעלבון שלנו. כדי שנסכים להיות אוהבות גם כשהם הודפים ולא מוכנים לקבל אהבה. כדי שנעמוד מעבר לדלת ונגיד טוב ילדה שלי,
אני פנויה בשעה הקרובה אם תרצי שנארוז ביחד. ונלך. ושנדע שזה בסדר גם אם שום דבר לא יקרה והיא לא תצא. ונכיל בתוכנו את הריקנות מהתפקיד האימהי שטיפה התרוקן הרגע. כדי לזכור
שכל זה כדי שיום אחד היא תסיים להתבגר והדרך חזרה תהיה בטוחה לה.
