הבן שלי לא מדבר איתי, לא לדבר איתו בחזרה? - גיל ההתבגרות

הילדה שלי גונבת לי מהארגק, איך נכון להגיב לה?

הילד שלי לא רוצה ללמוד, זה לא מענין אותו, איך אפשר להכריח אותו?

הילדה לא מסדרת את החדר, היא חיה בזוהמה ולא עוזר שום דבר, מה עושים?

גיל ההתבגרות מביא איתו התמודדות חדשה.

הילדים כבר לא מסתכלים עלינו ההורים מלמטה למעלה. נכון, הם כבר גבוהים מאיתנו אבל זו לא הסיבה היחידה שבגללה הם מביטים בנו מלמעלה.

הם בטוחים שהם יודעים יותר, מבינים יותר, מהירים יותר.

אנחנו נראים להם מיושנים, מעולם אחר ולא מבינים כלום.

זו הכללה גסה, וכל מתבגר נמצא במקום אחר על תדר הזלזול וההתנשאות, קחו את מה שמדבר אליכם.

הורים למתבגרים עוברים התבגרות אחרת.

לרוב נהיה סביב גיל חמישים. כבר מבינים שדברים מורכבים יותר ושום דבר לא שחור ולבן. אנחנו מכירים את עצמנו הרבה יותר ופחות דופקים חשבון. הם לעומת זאת, בשיא השלב של לדפוק חשבון.

הם חייבים (מבחינתם) להיות מעודכנים ואוי למי שיגיד או יעשה משהו שזז במילימטר מהסטנדרט.

הורים למתבגרים מגיעים לליווי כשהם כועסים ופגועים.

הם לא מבינים איך הילד החמוד הפך להיות בלתי נסבל? "איך היא מדברת אלינו, אני מתביישת לחזור על זה". "הוא מזלזל בכל מה שאני אומרת ועונה לי במקרה הטוב באיזו נהמה לא ברורה, ואם אני שואלת מה? הוא לא עונה, כאילו יש רק הזדמנות אחת ודי, פספסתי".

מגיעים אלי הורים למתבגרים כשהם מיואשים ונבוכים.

הילד לוקח להם כסף מהארנק, הילדה מסתירה שיש לה חבר והיא כבר על גלולות. הם מנסים לדבר, לשאול, רוצים לכוון להיות מעורבים. פוחדים פחד מוות מהדרדרות ורואים עתיד אבוד לילד או לילדה שהם כל כך השקיעו בה/ו כל השנים.

אלו שנים מאתגרות להורות.

חלק מההורים נמצאים בשלב מעבר בין עבודות או קריירות, לפעמים אפילו בין פרק א' לב'.

גיל ההתבגרות ארוך מאי פעם. הוא מתחיל בגיל 10 ונמשך עד גיל 25, ארוך נורא. אבל חשוב להגיד, השנים הקשות באמת הן אלו שבאמצע. 12-18, זה השיא. קלאסי.

איך מתמודדים עם גיל ההתבגרות ולמה חשוב שנעבוד על עצמנו?

שלב ההתבגרות יכול להיות מסוכן. בגלל הבלבול והצורך להרגיש שייכים חברתית, בני נוער עלולים לסכן את עצמם. הם רגישים יותר לדיכאון, הפרעות אכילה, חרדות.

הם זקוקים להורים שמשמשים עוגן בזמן הסערה ומצליחים להיות יציבים גם כשהסערה משתוללת. וזה קשה נורא.

אני זוכרת את עצמי עומדת מעבר לדלת, עידו בן 16, לפני דקה נכנסתי לחדר שלו והוא בלי להתבלבל הראה לי את הדרך החוצה וסגר את הדלת.

נשארתי מעבר לדלת הסגורה מבולבלת והמומה. זה באמת קרה עכשיו? מה אני אמורה לעשות?

בא לי להראות לו מה זה, להיכנס לחדר שלו ולצעוק עליו.

אבל אני יודעת לאן זה יוביל. הוא יצעק חזרה או יתעלם מקיומי עד שאתייאש ואצא.

בחרתי להתאפק. להחזיק את עצמי ולבחור לדבר איתו אחר כך כשהוא הוא יהיה במצב אחר.

הזכרתי לעצמי שהוא כנראה עובר משהו.

שאני יכולה לתת לו את החסד הזה ולחכות שהמשהו שהוא עובר יירגע.

אם אני אכנס בו, זה רק יסלים. כמו לשפוך נפט למדורה.

כשרוצים לכבות אש הכי טוב לתת לה לדעוך בהדרגה ורק להשגיח.

היכולת להחזיק את עצמי, להתרחק, לתת מקום למה שאני מרגישה בלי להוציא את זה עליו, זו ההתפתחות האישית הכי מואצת שעברתי.

המטרה שעמדה לרגל עיניי בכל הרגעים במהלך השנים האלו, היא הקשר איתו.

אמרתי לעצמי: הוא עובר עכשיו תהליך התבגרות, זה נורא חשוב ואי אפשר לעבור את זה בלי להתנער, לבטל, לזלזל, להסתגר, להתנשא, להסתיר. הוא צריך לעשות את זה כדי שאחר כך הוא יחזור.

והוא חזר.

כשגיל ההתבגרות עובר, מה שנשאר זה הקשר. אם הרסנו אותו, יהיה קשה לשקם.

אם נשארנו שם יציבים וחסונים, למרות שנבהלנו ודאגנו והיינו מבולבלים, הקשר יישמר.

לכן, אם אתם עכשיו בשיא של הגיל הזה, אם אתם מרגישים שהקשר כבר נפגע או כמעט נפגע, אל תחכו.

תמצאו את הדרך לשפר את היחסים כבר עכשיו ואם אתם לא יודעים איך, תפנו לעזרה.

אלו היו השנים שאני הלכתי ללמוד הדרכת הורים ואני מודה על ההחלטה הזו בכל ליבי.

מצרפת קישור לפוסט שכתבתי על גיל ההתבגרות.

ותמונה של עידו שמטייל בימים אלו בדרום אמריקה ויחגוג את יום ההולדת רחוק מהבית בפעם הראשונה.

לליווי הורים למתבגרים ולמתבגרים עצמם, מוזמנים ליצור קשר.

עידו שהחודש חוגג 25 ומסיים רשמית את גיל ההתבגרות