לפני כמה שנים בוקר אחד מיני רבים רוני לא רצתה ללכת לבית ספר. ניסיתי לשכנע אותה בכל מיני דרכים יצירתיות, זה לא עזר. ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלה, זה לא עזר. עברתי לציווי. אמרתי לה שהיא חייבת ללכת. זה גם לא עזר. ואז איבדתי את זה. התחלתי לצרוח עליה. אני לא זוכרת מה צרחתי אבל אני זוכרת את המבט בעיניים שלה.
אני עומדת מולה חסרת שליטה, צורחת עליה והיא, מסתכלת עלי בעיניים מבוהלות. אני יודעת שאיבדתי את זה אבל אני לא מצליחה לעצור. הזעם גועש בי מציף ומתפרץ החוצה ההר גועש הלבה נשפכת. אין לי סיכוי.
היא קמה ואמרה לי בדמעות: תדעי לך שאני הולכת רק כי אני מפחדת ממך עכשיו. בום בבטן. רגע לפני הדלת ניסיתי להתפייס איתה שתצא בטוב. היא הפנתה לי את הגב ויצאה. בורחת מהלבה.
נשארתי מאחורי הדלת מותשת ועצובה. כ"כ עצובה. איך זה קרה לי? איך יכול להיות שיום בבית ספר שווה את זה? זה לא.
הפחד שלה טלטל אותי. המפלצת שיצאה ממני טלטלה אותי. פחדתי מעצמי. נבהלתי מכך שיכולתי להסתכל עליה ולראות רק את הצורך שלי שהיא תקשיב לי. איך יכול להיות שאיבדתי את זה ככה?
איך יכול להיות שאיבדתי את עצמי?
באותו רגע הבנתי שיש לי עוד עבודה על מקומות כואבים בתוכי שמבקשים ריפוי. בוודאי שהתנצלתי ודיברנו על זה בכנות עמוקה. אבל זה לא יכול להיגמר בהתנצלות. זה ברור לי שיותר זה לא יקרה. וזה לא קרה.
הגעתי לתחתית כדי לטפס למעלה מחוברת יותר לעצמי. לבנות בתוכי חוסן פנימי שמאפשר לי להרגיש חוסר אונים ולהישאר מחוברת לעצמי.
מוקדש לאמא היקרה שישבה מולי אתמול ובכתה רגע כזה.
לכולנו יש אחד כזה, לפחות. לא ככה?
בתמונה מפלי עין גדי. צילום של רוני בטיול השנתי.
