בתור מי שמלווה אנשים בתהליכי שינוי, אני מזהה שינויים שעשיתי בתוכי ובודקת בדיעבד איך עשיתי את זה.
לפני כמה ימים אגם חברה של עידו, אמרה לי : יש לך סבלנות לחכות שדברים יקרו. שאלתי למה היא מתכוונת והיא אמרה נגיד כשאת מבקשת מעידו שיוריד את הפח, את לא מבקשת שוב ושוב. אמרתי לה שפעם זה לא היה ככה.
כשסיפרתי את זה לאחותי היא שאלה: אבל איך זה קורה בפועל? את מבקשת שייקח את הפח וזה לא קורה, מה אז את עושה? אני מבקשת שוב.
ופה אני מזהה שחל השינוי. גם קודם ביקשתי שוב, אבל בכעס. למה הייתי כועסת? כי הייתה בתוכי שיחה שבה הייתי אומרת לעצמי כל מיני דברים כמו: לא מקשיבים לי. אם ארד עם הפח אני פראיירית. אין לי סמכות הורית. הוא אמור לשים לב לבד שצריך לרדת עם הפח.
הפח זו רק דוגמא. הבוקר למשל ראיתי את המברשת המלאה בשער של רוני שביקשתי ממנה לטפל בזה וזה עוד לא קרה.
היא לא סופרת אותי? לא. יש כל מיני סיבות אפשריות למה היא לא עשתה את זה ואף אחת מהן לא קשורה אלי.
אז השינוי הראשון שקרה הוא בפרשנות שלי למה שקורה בפועל. והשני הוא להסכים לוותר על הכעס. כי על מה אני כועסת, על זה ששכחה? על זה שזה לא חשוב לה? מה יש לכעוס על זה, אני לא שוכחת ודוחה דברים שלא ממש חשובים לי?
כדי להפסיק לנזוף בילדים ולהצליח לבקש שוב (ושוב) בלי כעס,
כן, להיות אסרטיבית. כן, לעמוד על שלי.
אבל בלי הנזיפות וההטפות,
הייתי צריכה קודם להיות כנה עם עצמי ולקבל את זה שגם אני לא מושלמת. להיות רכה קודם כלפי כשאני מתעצלת, טועה, דוחה.
זה תמיד מתחיל באיך אנחנו לעצמנו.
מי שכועס, שופט ומבקר אחרים, עושה את זה קודם כל על עצמו.
השינוי יתחיל מבפנים ויהדהד החוצה. רוצים להפסיק לנזוף ולהטיף לילדים שלכם? אל תחכו שהם יתחילו להקשיב לכם.
זה לא תלוי בהם.
הבחירה היא שלכם האם להיות הורים נוזפים וכועסים, או הורים שפשוט מבקשים שוב.
הורים שמבינים שאף ילד לא נולד לעשות דווקא להורים שלו. גם אם כרגע זה מרגיש ממש ככה.
תתחילו בלהקשיב לעצמכם. תזהו את השיח הפנימי בתוככם ותרככו אותו. תנו לעצמכם אהבה כשאתם טועים, דוחים, מתעצלים. אולי הבית יהיה פחות מתוקתק, אבל התחושה הפנימית תהיה הרבה יותר טובה והקשר עם הילדים יהיה הרבה יותר טוב.
שווה את זה, לא ?
