הוזמנתי להעביר שיעור בכיתה של רוני ביום חלוקת התעודות.
בפעם הקודמת דיברתי איתם על כישלונות בדרך אל המטרות,
הפעם רוני ביקשה שאכין שיעור בקשר למעבר לתיכון.
אז בחרתי בנושא: איך מקבלים החלטות?
יש החלטות שממש קשה לקבל.
יש החלטות שדוחים ודוחים עד שמשהו חיצוני קורה ומחליט עבורנו.
ויש החלטות שקל לקבל.
המעבר לתיכון מעמיד את התלמידים במצב שבו הם צריכים לבחור מגמה, בשיא גיל ההתבגרות,
שלב בחיים שבו הצורך לבנות זהות נפרדת מההורים, מאוד חזק.
אחזור לזה אחר כך.
הצורך להחליט מתבטא אחרת אצל כל תלמיד,
יש שמאוד ברור להם מה הם רוצים, יש שאבודים מול ההחלטה הזו, וכמו תמיד, יש הרבה שהם באמצע.
התלבטות יכולה להיות דבר מאוד מייסר אבל לא בהכרח.
זה מאוד מתחבר לנושא הקודם שדיברתי איתם ואני מקווה שהם זוכרים, טעות או כישלון, זה לא סוף העולם, תמיד אפשר לעשות שינוי,
וכשמבינים את זה, השלב של ההתלבטות קל יותר.
ההתייחסות שלי לנושא הזה פה בבלוג היא עבורנו ההורים.
איך להיות מעורבים בחיים של הילדים שלנו באופן כללי, לא רק סביב מעבר לתיכון.
יש הרבה רגעים בהורות בהם אנחנו חושבים שיש לנו את הזכות או החובה, ללחוץ על הילדים
לקבל את ההחלטה שאנחנו רוצים.
אני מציעה לשים סימן שאלה על המחשבה הזו.
האם אני באמת יודעת מה נכון למישהו אחר?
גם כשמדובר בילד שלי, גם אם אני חושבת שאני מכירה אותו הכי טוב, גם כשברור שהכוונה שלי טובה.
כשאנחנו ממליצים למישהו על משהו, או מציעים לו פתרון כלשהו לבעיה,
אנחנו מדברים מתוך הערכים שלנו וניסיון החיים שלנו. אנחנו משמיטים את העובדה שמדובר באדם אחר, שונה מאיתנו, וכן, הילדים שלנו, שונים מאיתנו.
לילדים שלנו יש כישורים אחרים משלנו, תחומי עניין אחרים, מוכנות שונה להשקעה ומאמץ,
יכולת התמודדות אחרת עם קשיים ואתגרים, וסדרי עדיפויות אחרים.
אני אשתף אתכם מה קרה כשעידו הבן הבכור שלי עלה לתיכון.
הופעל עליו לחץ ללכת למגמת הנדסת תוכנה והוא עשה את זה והתחיל את כיתה י' בהנדסת תוכנה.
משבוע לשבוע הוא הלך ונבל לי מול העיניים...
זה לא התאים לו בכלל.
לא חברתית, לא מידת ההשקעה שנדרשה כדי להצליח, זה לא עניין אותו, הרעיון שזה יאפשר לו עבודה טובה בעתיד, שמלכתחילה גרם לו לבחור בזה, לא היה מוטיבציה חזקה מספיק כדי להתמודד עם הקושי.
ויכולתי לראות איך הוא סובל.
מצד אחד הוא כבר שם, מצד שני הוא ממש לא רוצה להיות שם.
לקח לו כמה שבועות (ועם הרבה עידוד מצידי) להחליט לצאת מהמגמה
ועוד כמה שבועות להודיע בפה מלא שהוא בוחר מגמה קלה,
כזו שתאפשר לו להשקיע במינימום ולהנות מהתיכון.
להגיד שהיה לי קל לקבל את ההחלטה השנייה שלו? אני לא יכולה לומר את זה.
להגיד שזו הייתה ההחלטה הנכונה עבורו באותה נקודת זמן, כן.
בערכים שלי חשוב להתאמץ, לסיים דברים עד הסוף, לעשות את הכי טוב שלך.
בערכים שלו באותו זמן היה להנות, לעבוד במקביל הלימודים, ולסיים את התיכון עם בגרות.
איך נעזור לילדים שלנו לקבל החלטות?
איך נהיה מעורבים בחיים שלהם בדרך שמיטיבה איתם ורואה אותם באמת?
נשאל אותם שאלות שיאפשרו להם למצוא את הדרך שלהם, הנה כמה דוגמאות:
במה חשוב לך להתמקד בשנות התיכון?
מה חשוב לך כשאתה בוחר מגמה?
מה אתה אוהב במקצוע הזה?
כמה אתה מוכן להשקיע ולהתאמץ?
האם חשוב לך שהמגמה תהיה צעד ראשון לקראת הצבא/האוניברסיטה?
והכי חשוב,
נזכיר להם שכל החלטה אפשר לשנות.
קבלת ההחלטה היא נקודה חשובה בזמן אבל היא לא הכי חשובה.
אחרי ההחלטה מגיעים החיים בפועל.
לפעמים מגלים שזה לא מה שחשבנו בכל מיני מובנים.
גם פה יש לנו איך לעזור. דבר ראשון להקל עליהם.
זה בסדר לשנות החלטות.
זה בסדר שסדרי העדיפויות שלך השתנו.
זה אמיץ להגיד די, אני רוצה משהו אחר ולעשות שינוי.
חשוב שנזכור שהם מתבגרים, זה אומר שהם מבולבלים, זה אומר שמעסיקים אותם הרבה דברים אחרים מעבר ללימודים, זה אומר שהם בטוחים שכל דבר הוא סופר משמעותי וקריטי.
חשוב לרכך את התפיסה שכל דבר קריטי, חשוב לא לבלבל אותם עוד יותר. לכן ההמלצה שלי: לא להביע את דעתנו על מה נכון, וכן לתת להם נקודת מבט מרוחקת יותר.
כזו שאומרת: המגמה בתיכון היא רק החלטה אחת מתוך המון החלטות שתעשה בחיים ואין לה כל כך הרבה השפעה על העתיד שלך כמו שזה נדמה עכשיו.
