בתקופת חטיבת הביניים הביטחון העצמי יורד.
אלו שנים מלאות דרמה, זעם, ורגישות.
ככל שהם רגישים יותר,
כך הם דרמתיים ותוקפניים יותר בבית.
הם יהדפו אתכם.
יטרקו דלתות.
ידברו בזלזול.
יתפרצו בזעם.
ישדרו אדישות.
ככל שהדרמה שאתם עדים לה היא בווליום יותר גבוה,
זה סימן עבורכם לכך שהעולם הפנימי פגיע יותר.
הקושי הגדול שלנו כהורים בשלב הזה קשור לציפיות.
השנים האינטנסיביות של טיפול בילדים קטנים מאחורינו.
הנה הם גדלו,
הם עצמאיים יותר ואנחנו מרגישים שאפשר קצת לשחרר.
להשקיע בעצמנו אחרי הרבה זמן שלא,
להיעזר בהם בבית,
לצפות מהם לאחריות ובגרות.
והציפיה הזו כמו בלון מתפוצצת לעיתים קרובות.
פתאום הם לא רוצים לקחת אחריות.
הם נראים מאוד מרוכזים בעצמם (אבל הם לא באמת)
העיניים שלהם רוב הזמן על המסך הקטן
שצמוד אליהם כמו עוד איבר.
הם לרגע בוגרים ומבינים
מביעים דעות מרשימות על גזענות ופוליטיקה,
ולרגע מתפרצים בהתקף זעם או בכי.
אנחנו מתבלבלים מההתנהגות הזו
ובקלות יכולים לטעות בה ולחשוב שהם עמידים.
שהתוקפנות היא חוזק.
שהאדישות אמיתית.
ואם ככה אז אפשר לכעוס עליהם, לבקר אותם, להטיף להם.
אבל האמת שזה הפוך ממה שהם זקוקים לו.
עכשיו במיוחד הם צריכים
שנראה אותם מעבר להתנהגות שלהם.
שנהיה מודעים למצוקה שהם עוברים
לבלבול שהם חווים
לקושי שלהם.
שלא ניכנס איתם לפינות.
שנוותר להם יותר.
שנדבר אליהם בכנות ובלב פתוח.
שנשים את הפוקוס במקום על גבולות וחינוך,
על הבנה ואמפתיה.
שלא נעיר על הבגדים, השיער, החדר.
כן, שנוותר קצת.
אולי אתם קוראים את זה וחושבים שזה יגרום להם לזלזל בכם
ויחליש את הסמכות ההורית שלכם.
אז לא.
הסמכות הזו היא מלשון לסמוך.
הם ידעו שהם יכולים לסמוך עליכם.
שאתם לא בורחים מהרגע הזה של הדרמה.
שאתם רואים מעבר לו.
שאתם רואים אותם, אוהבים אותם, מתחשבים בהם.
וכשהדרמה תירגע, האמון יישאר.
הם ידעו שאתם שם, תמיד ובכל מצב.
