חשבתם פעם למה רובנו סובלים מדיבור פנימי מקטין ומפקפק?
למה אנחנו מתמודדים עם הרגשה שאנחנו לא בסדר או עם צורך פנימי שיהיו מרוצים מאיתנו?
הרי כשהיינו תינוקות זה לא עניין אותנו.
בכינו וצרחנו את הרעב והעייפות או כל מצוקה אחרת שהטרידה אותנו.
לא עניין אותנו שום דבר ורק רצינו לקבל מענה מיידי.
כשקיבלנו אותו, לא כעסנו על אמא/אבא כי הם הגיעו באיחור עם הבקבוק,
אפילו חייכנו אליהם.
אז מה קרה לנו מאז?
למה התחלנו לפקפק האם אנחנו ראויים לסיפוק הצרכים שלנו?
למה התחלנו להיות שיפוטיים על אחרים שלא ממלאים אותם כפי שאנחנו רוצים?
למה התחלנו להרגיש שאנחנו לא בסדר בדיוק כמו שאנחנו ולנסות להתאים את עצמנו לציפיות הסביבה?
התשובה: כי זה מה שהסביבה לימדה אותנו.
ככל שגדלנו ציפו מאיתנו ליותר.
ליותר התחשבות, יותר איפוק, יותר סבלנות.
כעסו עלינו כששמחנו והתלהבנו מדי, כשבכינו מדי, כשכעסנו מדי.
מדי בשביל אחרים.
אמרו לנו שההתנהגות הזו לא מתאימה,
שהבגד הזה לא לעכשיו,
שצריך לעשות ככה ולא אחרת...
ומה שכחו בדרך?
שכחו לתת הכרה לרגשות שלנו,
שכחו לעשות הבחנה בין התנהגות שפוגעת באחרים להתנהגות שפשוט קצת שונה,
שכחו את זה שגם אנחנו חשובים ולא רק איך האחרים ואיך שהם תופסים אותנו.
וככל שהתפתחה המודעות שלנו לסביבה ככה התנתקנו מעצמנו.
החלשנו בתוכנו את הקול שיודע מה אנחנו רוצים,
וחיזקנו את הקול שאומר מה מתאים ונכון לאחרים.
לקח לי זמן להבין את זה ואצל הילדים שלי הקול הזה כבר קיים,
מה שאני יכולה לעשות זה להפסיק לחזק אותו.
מה זה משנה שהשיער מבולגן מאחורה,
מי רואה את זה?
אחרים.
אז האם זה חשוב שהיא תטריד את עצמה בזה?
שמתם לב מה עשיתי?
שבע שורות למעלה שפטתי את עצמי.
על משהו שלא ידעתי.
מה לגבינו? האם זה מאוחר מדי להחליש את הקול הזה בתוכנו?
זה אפשרי.
זה דורש תרגול, ומחויבות עצמית והקשבה.
זה קשה מאוד לבד כי הקול הזה הוטמע בנו מזמן והוא מאוד אוטומטי.
כדי להחליש אותו צריך להפסיק להאמין לו
אבל קודם צריך להכיר אותו.
זה תהליך משולב ליצירת איזון במערכת היחסים שלי עם עצמי ושלי עם אחרים.
אתם בעניין?
בואו נעשה את זה יחד.
אני מצרפת לכאן פרטים על הסדנה "השינוי מתחיל בתוכי"
ומזמינה אתכם לבוא כדי להתחבר פנימה ולקבל כלים למציאת איזון בחיים.
הרשמה מוקדמת עד ה 26/10/22
מתחילים ב 9/11/22
